Torah Quotes About Tzedakah

התבאר לעיל גודל ענין מצות גמילות חסדים בממונו, וכיון שהיצר הרע מפריע לאדם מלקיים מצוה זו ע"י תירוצים שונים, ראוי לאדם להקל מעליו את הנסיון, ולכן יפריש מממונו סכום מסוים וקבוע שיהא מיועד למצוה זו של גמילות חסדים, להלוותו לנצרכים. ומוטב שילוה לאנשים רבים סכומים קטנים, מאשר שילוה לאדם אחד את כל הסכום, כיון שבכל הלואה והלואה מקיים האדם מצות עשה דאורייתא. ויש בכך תועלת נוספת, שהרי ע"י מעשים טובים שעושה האדם מרגיל את עצמו במידות הטובות, ולכן אם מלוה פעמים רבות אפילו סכומים קטנים, קונה בעצמו קנין טוב, ונפשו מתעלה ומתקדשת.
אהבת חסד, ענין גמילות חסדים, פרק יג

עוד מבואר בפוסקים, שתקנת חכמים שלא יבזבז האדם יותר מחומש, היינו רק בנתינה לצדקה, אבל בהחזקת תורה רשאי לתת יותר, והטעם הוא כיון שבנתינה זו יש לו שכר בלימוד התורה שנעשה על ידו, וכמו ששבט זבולון היה מפרנס את שבט יששכר כדי שיעסקו בתורה, וזכה שיהיה לו חלק בתורתו של יששכר. ולכן לא שייך להגביל בשיעור את הזכות לתרום ללימוד התורה, כי ככל שיתרום יותר כך יתווסף לו חלק בלימוד התורה.

אהבת חסד, ענין חומש, פרק כ

יש אומרים, שהדין שאין לאדם לבזבז יותר מחומש נכסיו לצדקה הוא רק כשמחפש בעצמו עניים, אבל אם באו לפניו עניים הזקוקים לאוכל או לבגדים, רשאי להאכילם לשובע ולתת להם בגדים כדי מחסורם, ומידת חסידות היא. ואם נוגע הדבר לפיקוח נפש, כגון שבוי שעשוי למות בשבי אם לא יפדוהו, או רעב ללחם וכדומה, שיש בזה משום פיקוח נפש, אין שייך בזה כלל שיעור חומש, ועליו להצילם.
אהבת חסד, ענין חומש, פרק כ

בגודל ענין החזקת לומדי התורה, מובא בחז"ל שרבי מאיר היה משתכר שלשה סלעים בשבוע, באחד היה אוכל ושותה, ובאחד היה קונה צרכי בגדיו, ובאחד היה מפרנס תלמידי חכמים. שאלוהו תלמידיו, מה תניח לבניך לאחר מותך. אמר להם, אם יהיו צדיקים, הרי כבר נאמר 'ולא ראיתי צדיק נעזב', ואם לא, איני רוצה להוריש ממון לשונאי ה'.
עוד מובא במדרש, אפילו אדם שלמד ולימד ושמר ועשה, אם היה יכול להחזיק תלמידי חכמים, ולא החזיק, הרי הוא בכלל 'ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת', אבל מי שמחמת דוחק הפרנסה לא הצליח ללמוד וללמד לשמור ולעשות, וגם לא היה לו ממון מיותר להחזיק תלמידי חכמים, ואף על פי כן החזיק תלמידי חכמים, הרי הוא בכלל 'ברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת'. ומכאן ילמד האדם קל וחומר בזמן שהוא מרווח בפרנסתו, שיש לו להחזיק ביד לומדי תורה, ולהיות בכלל ברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת.
אהבת חסד, ענין חומש, פרק כ

מתקנה זו של חז"ל, שלא יפזר אדם לצדקה יותר מחומש נכסיו, יש לאדם ללמוד כמה צריך להזהר ולחוס על ממונו שלא לבזבזו על הבלי העולם הזה, שהרי אפילו על מצות צדקה - המועילה לאדם ומגינה עליו בעולם הזה ובעולם הבא - אמרו חז"ל שלא יבזבז יותר מחומש, מחשש שיבוא לידי עניות, כל שכן על עניני כבוד מדומה, ללבוש בגדים מפוארים ולדור בהיכלי פאר, אין לאדם לבזבז מממונו בשביל זה.
אהבת חסד, ענין חומש, פרק כ

מי שאין לו ממון, ואין לו אפשרות להלוות כספים משלו, יזרז בני אדם אחרים ליתן משלהם, והרי הוא מתברך על ידי זה מה' יתברך, וכל שכן אם הוא זוכה גם לתת משלו וגם לזרז אחרים לתת משלהם, ששכרו גדול מאד.
ואפילו אם יהיו אנשים שיבזו אותו מחמת כן, לא יחשוש לזה כלל, ויידע ששכרו יגדל בעבור זה יותר.
אהבת חסד, ענין גמילות חסדים, פרק טז

גדולה מאד היא זכותו של גבאי הצדקה, המזרז את האנשים לתת מממונם לצורך גמילות חסדים, שהרי אמרו חז"ל שכל המְעַשֵׂה את חבירו לדבר מצוה, כלומר, מזרז וגורם לחבירו לעשות מצוה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשה בעצמו את המצוה, ואם כן בכל פרוטה ופרוטה שהוא גובה נזקפים לו זכויות גדולות, מלבד זאת שהוא ממזכי הרבים, שאמרו עליהם חז"ל שאין חטא בא על ידם.
אהבת חסד, ענין גמילות חסדים, פרק טז

מעלה גדולה יש לקבוצה של אנשים המפקידים ממון בקופה משותפת לצורך הלואה לאחרים, ויש בזה מעלה גדולה יותר מאדם פרטי המלוה את ממונו. שהרי אמרו חז"ל שאין דומה מועטים העושים את המצוה למרובים העושים את המצוה, ואף שמחמת שהם מרובים נמצא שכל אחד מהם משתתף בחלק קטן בכל הלואה, מכל מקום הקב"ה מחשיב לכל אחד כאילו הוא לבדו היה המלוה, כיון שלולא השתתפותו לא היתה ההלואה יוצאת לפועל. ועוד, שמצוה זו יכולה להתקיים אפילו כשהוא טרוד בעסקיו או ישן על מיטתו, כיון שיש מי שעוסק בגמילות חסדים על ידי ממונו. ועוד, שאם משאיר מעות בקופת גמ"ח להלוות לאחרים, אף לאחר מותו מתרבים זכויותיו בכל מצוה הנעשית בממונו, וגם כשכבר יישב בגן עדן יתווסף לו נועם ואור על נפשו בזכות מצוה זו המתקיימת על ידו בעולם הזה.
אהבת חסד, ענין גמילות חסדים, פרק טו

המעלות של גמילות חסדים הם אפילו כשגומל חסד לסתם אדם מישראל, אבל אם גומל חסדים עם תלמיד חכם, כגון שמלוה לו ממון ועל ידי זה יכול הוא להתפרנס ולעסוק בתורת ה', זכותו גדולה מאד, וזוכה עבור זה לעתיד לבוא לשבת עם החכמים בישיבה של מעלה. ואמרו חז"ל על הפסוק 'ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום', וכי אפשר להדבק בה', והלא נאמר 'כי ה' אלוקיך אש אוכלה הוא', אלא כל המשיא ביתו לתלמיד חכם, ומתעסק בסחורתם של תלמידי חכמים שירויחו ממון ויהיו פנויים לעסוק בתורה, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו נדבק בשכינה.
אהבת חסד, ענין גמילות חסדים, פרק ו

מי שאינו גומל חסדים, עליו אמרו חז"ל 'כל המעלים עיניו מן הצדקה, כאילו עובד עבודה זרה', ובכלל זה מי שמונע עצמו מלהלוות ממון, שנאמר לגבי הנמנע מלהלוות לחבירו 'השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל', וכן לגבי עבודה זרה נאמר 'יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו את יושבי עירם'. ועתה יתבונן האדם, אם היה חבירו מכנהו בשם 'בליעל', כמה היה מקפיד וכועס עליו, ואפילו אם היה מכנהו כך בינו לבין עצמו, ואם כן כמה יש לו לאדם להתמרמר על עצמו אם הוא גורם במעשיו שהתורה הקדושה תכנהו בשם 'בליעל', וכמה בושה תגיע לו על כך בעולם העליון, לאחר פטירתו.
אהבת חסד, ענין גמילות חסדים, פרק ז

טענה נוספת שטוען היצר הרע לאדם להמנע ממידת החסד, היא בכך שעליו להוריש ממון רב לבניו. אמנם גם טענה זו אינה נכונה, וכי משום שדואג האדם לבניו - יתאכזר על עצמו? והרי ידוע שעונש הגהינם הוא עונש קשה וחמור ביותר, ואם יכול האדם לפדות את עצמו מעונש זה על ידי צדקה וחסד שיעשה בימי חייו, מי פתי יגרום לעצמו יסורים קשים ומרים כדי לחסוך ממון ולהורישו לבניו. ועל ידי שיחשוב בכל עת כיצד להיטיב עם העניים, יפטר מדין גהינם, שנאמר 'אשרי משכיל אל דל, ביום רעה ימלטהו ה'', ואמרו חז"ל ש'רעה' האמורה כאן היינו דין גהינם. ועל הפסוק 'ומבשרך לא תתעלם' דרשו חז"ל שהכוונה שלא יתעלם האדם מלהיטיב ולרחם על עצמו, בכך שיעשה צדקה וחסד, ויגן על עצמו מעונשי שמים
אהבת חסד, ענין גמילות חסדים, פרק יד

חז"ל תיקנו שהמפזר מממונו לצדקה, לא יבזבז יותר מחומש נכסיו, שמא יהיה עני ויצטרך לבריות. אמנם משמע מדברי הפוסקים שאדם שהוא עשיר מופלג רשאי לפזר לצדקה יותר מחומש, ועליו לא היתה תקנה זו. וכן מותר לאדם לפזר יותר מחומש לצדקה סמוך למיתתו, שאז לא שייך החשש שיצטרך לבריות.
אהבת חסד, ענין חומש, פרק כ

אמרו חז"ל 'על שלשה דברים העולם עומד: תורה, עבודה וגמילות חסדים', ומאז שנחרב הבית והתבטלה העבודה בבית המקדש, מוטל עלינו לחזק ביתר שאת את העמודים שנותרו, והם התורה וגמילות חסדים, ובזכות זה יתכפרו עוונותינו, שנאמר 'בחסד ואמת יכופר עוון'.
וזהו גם כן הטעם לכך שצריך להתמיד בעשיית החסד בכל יום ויום, כמו הקרבנות שהיו קרבים על גבי המזבח בכל יום ויום. וכן לשון חז"ל בכמה מקומות שצריך האדם להיות 'עוסק בתורה וגמילות חסדים', והיינו שלא יסתפק בחסד שמזדמן לו מפעם לפעם, אלא יהא עוסק תמיד בגמילות חסדים, יחד עם העסק בלימוד התורה.
אהבת חסד, ענין גמילות חסדים, פרק יב

כמה צריך האדם להתאמץ במידת החסד, שבזמן הזה היא מכפרת במקום הקרבנות. וכמו שאמר רבי יוחנן, שלאחר שנחרב בית המקדש יש לנו דבר אחר שמכפר כמו הקרבנות, והוא גמילות חסדים. ולכן כל אדם שיתאמץ בתיקון הדבר, ויפתח איזה גמ"ח בביתו, יהיה לו דבר זה לכפרה כמו הקרבת קרבנות.
אהבת חסד, ענין גמילות חסדים, פרק טו

אחרי שהתבאר גודל מעלת מידת החסד, שהיא מועילה לאדם להאריך ימים, ולכפר על עוונותיו, ומצילה אותו מכל הפגעים, וזוכה לחסות בצל ה', ואוכל פירות המצוה בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, וזוכה שיהיו לו בנים בעלי עושר ובעלי חכמה, ושאר טובות גדולות ועצומות, ראוי לאדם להדבק במידה קדושה זו, ולאהוב אותה אהבה עזה, כמאמר הכתוב 'מה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד', כי המצוה הזו מגינה על האדם עד סוף כל הדורות.
וצריך האדם להזהר שלא יעבור עליו אפילו יום אחד בלי שיגמול חסד, וכמו שצריך האדם לקבוע עיתים לתורה בכל יום, כן צריך להקפיד לגמול חסד בכל יום.
אהבת חסד, ענין גמילות חסדים, פרק יב

אם יכול האדם לעסוק בעצמו בעניני הלואת ממון, הנה מה טוב, כי מצוה בו יותר מבשלוחו, אבל אם חננו ה' בעושר רב ואינו יכול לעסוק בזה בעצמו, לא ימנע מחמת כן מלהלוות ממון, אלא יעמיד על זה ממונה מיוחד שיעשה רצונו, כמו שעושה בשאר עסקיו. ואם אינו יכול להניח אדם ממונה על כך, ימצא בעירו אדם ירא שמים שרוצה לעסוק במצוה זו, ויתן לו את הממון שיהיה תחת רשותו, וילוה אותו לבני אדם הזקוקים לכך.
אהבת חסד, ענין גמילות חסדים, פרק יד

כל אדם ישתדל כפי כוחו להפריש כל חודש סכום מסוים לצורך זה, ויהיה לו ממון מסוים המיועד להלוואות. ואף אם ילוה לחבירו סכום קטן לצורכי שבת וכדומה, כבר קיים מצוות עשה דאורייתא של 'אם כסף תלוה את עמי'. ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין ליבו לשמים.
ומה טוב היה אם היה ענין זה מתפשט בעמינו, עם קדוש, שכולם יזדרזו למצוה זו, ועל ידי זה היה העולם כולו מתמלא במידת החסד, והיו מתבטלות כל התלאות וכל הצרות מן העולם.
אהבת חסד, ענין גמילות חסדים, פרק יד

עד עתה התבאר ענין סתם גמילות חסדים, שהאדם מלוה ממון לחבירו. אמנם, יש עוד מין הלואה המצוי בענין זה, והיינו באיש שמתחיל להתמוטט בממונו, ובהלואה זו שילוונו יחזיק את ידו שלא יתמוטט ולא יצטרך לבריות, וענין זה הוא גדול יותר מסתם גמ"ח, כיון שבזה מקיים מצוה נוספת, שנאמר 'וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך, והחזקת בו, גר ותושב וחי עמך'. ואם יעזור ה' ועל ידי הלואה זו יחיה הלוה ואנשי ביתו, הקב"ה מחשיב זאת כאילו המלוה הזה החיה את הלוה ואת בני ביתו.
אהבת חסד, ענין החזקת עני ומך, פרק כ

יש אנשים יראי שמים, המתחסדים ביותר עם אותם הזקוקים להלואה כדי שלא יתמוטטו, ולכן אינם דורשים מהם את פרעון ההלואה בבת אחת, שאז שוב יחזרו לעניותם, אלא מאפשרים להם להחזיר את הפרעון לאט לאט, בתשלומים קטנים, ובזה עושים עמהם חסד גדול ביותר.
ויש לאדם ללמוד מהמלוים בריבית, שנותנים ללווים אפשרות לפרוע לאט לאט, כדי שיהיה ביכולתם לפרוע וירויחו המלוים את הריבית, כך יש לאדם שמלוה לשם גמ"ח לתת ללוה אפשרות לפרוע בקלות, ומקיים בזה את המצוה בשלימות. והעושה כן מקיים את הפסוק 'אשרי משכיל אל דל', ויתקיים בו סיום הפסוק 'ביום רעה ימלטהו ה''.

אהבת חסד, ענין החזקת עני ומך, פרק כ

יש עוד מין הלואה המצוי בענין זה, והיינו באיש שמתחיל להתמוטט בממונו, ובהלואה זו שילוונו יחזיק את ידו שלא יתמוטט ולא יצטרך לבריות, וענין זה הוא גדול יותר מסתם גמ"ח, כיון שבזה מקיים מצוה נוספת, שנאמר 'וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך, והחזקת בו, גר ותושב וחי עמך'. ואם יעזור ה' ועל ידי הלואה זו יחיה הלוה ואנשי ביתו, הקב"ה מחשיב זאת כאילו המלוה הזה החיה את הלוה ואת בני ביתו.
אהבת חסד, ענין החזקת עני ומך, פרק כא

ועוד אמרו חז"ל, לעולם לא תהא מצות צדקה לעני קלה בעיניך, שהפסדה עשרים וארבע קללות, ומתן שכרה עשרים וארבע ברכות.
אהבת חסד, עניני גמילות חסדים, פרק שביעי

גדולה היא מידת הצדקה, שהושוותה לתורה, שנאמר בתורה לשון 'אשרי' [אשרי האיש... כי אם בתורת ה' חפצו], ונאמר בצדקה לשון 'אשרי' [אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת], כשם ש'אשרי' האמור בתורה מלמד שהאדם הוא בן עולם הבא, אף 'אשרי' האמור בצדקה מלמד שהעושה צדקה הוא בן העולם הבא.
וכן נאמר לגבי לימוד התורה 'אם בחוקותי תלכו... ונתתי שלום בארץ', ובצדקה נאמר 'והיה מעשה הצדקה שלום השקט ובטח עד עולם, וישב עמי בנוה שלום ובמשכנות מבטחים, ובמנוחות שאננות'.
ובזכות הצדקה באה ברכה בביתו של אדם, שנאמר 'כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך'. על כן יתחזק האדם בכל עת במצוה זו, ויביא ברכה אל ביתו, מלבד השכר השמור לו לנצח.
אהבת חסד, ענין צדקה, פרק יז

נאמר בפסוק "אשרי משכיל אל דל, ביום רעה ימלטהו ה'", ויש לבאר פסוק זה בכמה אופנים, ומתוכם יבוארו כמה עניני מידת החסד.
הביאור הפשוט בלשון 'דל' הוא באדם דל בממון, שאין לו את צרכיו הבסיסיים, וצריך בזה השכלה והתבוננות לדאוג שלא יחסרו לו הדברים ההכרחיים לכל אדם, והיינו מזון ובגדים וקורת גג. ובכל אחד מדברים אלו צריך שכל והתבוננות לראות שיקבל מהם הדל את מלא התועלת, בטירחא מועטת, ועל זה אמרו חז"ל 'אין צדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה'.
ואם יכול להשכיל יותר, וליתן לו את הצדקה באופן שלא ידע ממי מקבלה, אשרי חלקו. ומכל מקום, אף אם אינו יכול לעשות כן, יזהר מאד ליתן לו את הצדקה בצינעא, שלא לביישו.
אהבת חסד, אשרי משכיל אל דל

מלבד המצוה לשמח חתן וכלה בגופו, על ידי שמשתתף בשמחתם, יש במצוה זו גם ענין של צדקה וחסד בממונו, וכגון שחסר לחתן והכלה ממון לשלם את הוצאות החתונה או שאר הענינים ההכרחיים וכדומה, והוא נותן מממונו, או מלוה, או מבקש מאחרים שיתנו עבורם, גדול שכרו עד מאד.
אהבת חסד, ענין שמחת חתן וכלה

אמרו חז"ל, גבאי צדקה שיש בידם ממון שלא נתרם למטרה מסוימת, ישיאו בו כלות עניות, שאין צדקה גדולה מזו, וכל שכן כלות יתומות. ומלבד הענין הגדול שמכניסים את הכלה לחופה, עוד עושים בזה חסד עם הוריה, שדואגים ומצטערים על בנותיהם שהגיעו לפרקן ואין להם ממון להשיאן, ובזכות גומלי חסדים יכולים הם להשיאן. והקב"ה משלם שכר על כל טובה הנגרמת ממעשי האדם, בין במישרין ובין בעקיפין.
אהבת חסד, ענין שמחת חתן וכלה

מצוה גדולה לשמח חתן וכלה, וגם זה נכלל במצוות גמילות חסדים. ועיקר המצוה הזו מצויה במקום שאין אנשים אחרים שישמחו את החתן והכלה, כגון בבני עניים. ואמרו חז"ל שהמשמח חתן וכלה זוכה לתורה, וכאילו הקריב קרבן תודה, וכאילו בנה חורבה מחורבות ירושלים, ומצאנו שגדולי החכמים המוזכרים בש"ס היו עוסקים בשמחת חתן וכלה.
אהבת חסד, ענין שמחת חתן וכלה

אמרו חז"ל, שהתורה פתחה בגמילות חסדים [ויעש ה' אלוקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם], וסיימה בגמילות חסדים [ויקבור אותו בגי], ללמדינו את גודל מעלת מידה זו. אך באמת לא רק בתחילה ובסוף, אלא כמה פרשיות שבתורה מלאות בענין זה של גמילות חסדים.
וצריך לדעת ש'גמילות חסדים' אינה רק הלוואת ממון, אלא זהו שם כולל לכל עניני הטוב שאדם עושה עם חבירו ומטיב לו בחינם. יש שמטיב לחבירו בממונו, ויש שמטיב לו בגופו. ואף בזה יש שמטיב עם החיים, כגון הכנסת אורחים וביקור חולים, ויש שמתחסד עם המתים, כגון לווית המת. וכל הדברים הללו כלולים במצות עשה של 'ואהבת לרעך כמוך', שכל דבר שהאדם רוצה שיעשו עבורו, יעשנו לאחרים.
אהבת חסד, פתיחה

מצוות עשה מן התורה להלוות לעניי ישראל, ומצוה זו גדולה יותר ממצוות צדקה, כיון שאין העני מתבייש בזה כל כך. ועוד טעם, כיון שבדרך זו הוא מחזיק בידו, שלא יתמוטט לגמרי, ולא יצטרך לבריות.
ומצוה גם להלוות לעשיר, בשעה שהוא זקוק למעות, אך העני קודם לעשיר בענין זה, אף שרצון האדם יותר להלוות לעשיר.
אהבת חסד, מצוות הלוואה, פרק א, א

ואדם המאכיל עני על שולחנו, הרי זה נחשב כאילו הקריב קרבן על גבי המזבח. ובפרט אם הוא מארח תלמיד חכם בתוך ביתו, שאז שכרו גדול מאד, וכמו שאמרו חז"ל, כל המארח תלמיד חכם בתוך ביתו, ומאכילו ומשקהו ומהנה אותו מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב קרבנות התמיד.
אהבת חסד, מצוות הכנסת אורחים

מבואר בדברי חז"ל שרשאי אדם לומר 'מטבע זו לצדקה, כדי שיחיה בני', או 'כדי שאהיה בן העולם הבא' והרי הוא צדיק גמור בענין זה. והוא הדין לכל דבר כיוצא בזה, שמתכוין שתהיה לו טובה מהמצוה שעשה, אין בכך פסול. כיון שבעצם קיים את מצוות ה', ואף שהתכוון שתהיה לו תועלת בזה, לא הפסיד את שכר המצוה. והוא הדין כשעושה חסד עם חבירו, או מלוה לו ממון, ומתכוין שתהיה לו עצמו תועלת ממצוה זו, שיתברכו נכסיו, או שיצליחו ילדיו וכדומה, הרי זו מצוה גמורה.
אמנם יותר טוב אם הוא מכוין רק לשם שמים, לעשות את המצוה מחמת שכך ציוהו ה' בתורתו, שאז גדולה קדושת המצוה, שנעשית באופן הנעלה ביותר, ומתעוררת למעלה מידת החסד מאד, ונמשכת על כל הבריאה.
אהבת חסד, איכות מצוות הלואה, פרק כג

אף שראוי לעשות מצוות צדקה וגמילות חסדים לשם שמים, מכל מקום הרואה ומרגיש בעצמו שעושה כן לתועלת עצמו, שתהיה לו הצלחה בעסקיו, או כדי שיחשיבוהו בני האדם, לא ימנע מחמת כן מלקיים מצוות אלו, שהרי בפירוש אמרו חז"ל 'לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה', ואף על ידי מצוה כזו נמשך חסד ה' על הבריאה [אך לא באותה דרגה של מי שעושה חסד לשם שמים]. ואמרו חז"ל שאפילו אדם שאיבד מטבע, ומצאה עני, הקב"ה קובע לו שכר על כך.
אהבת חסד, איכות מצוות הלואה, פרק כג

מבואר בדברי חז"ל שרשאי אדם לומר 'מטבע זו לצדקה, כדי שיחיה בני', או 'כדי שאהיה בן העולם הבא' והרי הוא צדיק גמור בענין זה. והוא הדין לכל דבר כיוצא בזה, שמתכוין שתהיה לו טובה מהמצוה שעשה, אין בכך פסול. כיון שבעצם קיים את מצוות ה', ואף שהתכוון שתהיה לו תועלת בזה, לא הפסיד את שכר המצוה. והוא הדין כשעושה חסד עם חבירו, או מלוה לו ממון, ומתכוין שתהיה לו עצמו תועלת ממצוה זו, שיתברכו נכסיו, או שיצליחו ילדיו וכדומה, הרי זו מצוה גמורה.
אמנם יותר טוב אם הוא מכוין רק לשם שמים, לעשות את המצוה מחמת שכך ציוהו ה' בתורתו, שאז גדולה קדושת המצוה, שנעשית באופן הנעלה ביותר, ומתעוררת למעלה מידת החסד מאד, ונמשכת על כל הבריאה.

אהבת חסד, איכות מצוות הלואה, פרק כג

אם אינו נותן את כספי המעשר לקרוביו העניים, נכון שיהדר לכתחילה לתת כסף זה לעמלי תורה, למען יתחזקו בלימוד תורת ה', ואם עושה כן - הבטיחה לו התורה שתהא הברכה באה לתוך ביתו, שנאמר 'הביאו את כל המעשר אל בית האוצר, ויהי טרף בביתי, ובחנוני נא בזאת אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די', והיינו שעל ידי שיהיה מזון בבית ה' יוכלו הכהנים והלויים לעסוק בתורה, ועבור זה יוריק לנו ה' ברכה עד בלי די.
ואם אינו יכול לחלק את כל המעשר לעמלי תורה, יחלק לפחות רובו או חציו לעמלי תורה.
אהבת חסד, ענין מעשר כספים, פרק יט

מידת הפרשת 'מעשר כספים' היא לאדם המתנהג במידת הצדקה בעין בינונית, אך הרוצה לנהוג בעין יפה, צריך להפריש מנכסיו חומש, והיינו גם כן בדרך שהתבארה לעיל, שיפריש תחילה חומש מהקרן, ואחר כך יפריש מכל רווח שיבוא לידו - חמישית. והסמיכו חכמים דבר זה על הפסוק, שנאמר 'וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך', ומכך שנכתב בפסוק זה פעמיים לשון 'מעשר', למדו שראוי להפריש שתי פעמים מעשר, והיינו חומש.
והאופן הראוי לחלק את החומש הוא כך, חצי ממנו [והיינו מעשר אחד] ללומדי תורה, וחצי נוסף [והיינו מעשר שני] לשאר צורכי מצוה.
אהבת חסד, ענין מעשר כספים, פרק יט

מידה יפה בצדקה לתת חומש מנכסיו, ולא רק מעשר. אמנם, יש אומרים שבמקרים מסוימים אין זו רשות, אלא חייב האדם להפריש חומש מנכסיו, והיינו במקרה שידוע לו שיש בעירו אלמנות או יתומים או סתם עניים הרעבים ללחם או זקוקים לבגדים ואינם יכולים להושיע את עצמם, שאז חייב כל אדם מעיקר הדין להפריש חומש מנכסיו לצדקה, וכן היא דעת הגר"א מוילנא. אך זהו רק באופן שידו משיגה לתת חומש מנכסיו לצדקה, אבל אינו חייב לדחוק את עצמו עבור זה, אך יש בכך מצוה.
אהבת חסד, ענין מעשר כספים, פרק יט

אמרו חז"ל, גדולה צדקה, שמיום שנברא העולם ועד עתה, העולם עומד על הצדקה, וכל המרבה ליתן צדקה, הרי זה משובח, וממלט את עצמו מדינה של גהינם. ועוד אמרו חז"ל, אבותינו הראשונים, מפני מה זכו לעוה"ז ולעוה"ב ולימות המשיח, מפני שנהגו את עצמם בצדקה
אהבת חסד , ענין צדקה, פרק יז

אף שבדברים מסוימים יש מעלה גדולה יותר לגמילות חסדים על הצדקה, מכל מקום יש מעלות גדולות בצדקה, שאין בגמילות חסדים, שהרי כשמלוה ממון לחבירו אין זה חסרון ממון אמיתי, כי הממון עתיד לחזור אליו, ואילו כשנותן צדקה לעני הרי הוא מחסיר מממונו לגמרי. וכיון שיש בזה התגברות גדולה יותר של היצר הרע, אף השכר על כך גדול יותר. ואף שלגבי אדם שלא הורגל לקבל צדקה, גמילות חסדים גדולה מן הצדקה, מכל מקום לגבי אדם שהורגל לקבל, גדולה הצדקה יותר מגמילות חסדים, כיון שאת הצדקה אינו צריך להחזיר לעולם. ולכן צריך האדם להתחזק מאד אף במצוות הצדקה
אהבת חסד, ענין צדקה, פרק יז

מעשה בחסיד אחד שהיה רגיל במצוות צדקה, פעם אחת הלך ונסע בספינה, ובאה רוח סערה וטיבעה את ספינתו בים. ראהו רבי עקיבא, ובא להעיד בבית דין שמת אותו חסיד, שתהיה אשתו מותרת להנשא. קודם שהספיק להעיד, בא אותו חסיד ועמד לפניו. אמר לו רבי עקיבא, האם לא אתה הוא שטבעה ספינתך בים? אמר לו, אני הוא. אמר לו רבי עקיבא, ומי העלך מן הים? אמר לו, צדקה שעשיתי, כשירדתי לעמקי מצולה שמעתי קול רעש גדול מגלי הים, שאומרים זה לזה 'רוצו ונעלה את האיש הזה מן הים, שעשה צדקה כל ימיו'.
ובזכות הצדקה באה ברכה בביתו של אדם, שנאמר 'כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך'. על כן יתחזק האדם בכל עת במצוה זו, ויביא ברכה אל ביתו, מלבד השכר השמור לו לנצח.
אהבת חסד, ענין צדקה, פרק יז

גדולה צדקה, שאף הקב"ה משתבח בה, שנאמר 'והא-ל הקדוש נקדש בצדקה', ומצילה הצדקה את האדם ממיתה, שנאמר 'וצדקה תציל ממוות', ובמידה שאדם מודד - בה מודדים לו, ולכן כשנותן האדם מטבע לעני, ומתכוין לעוזרו שיחיה ולא ימות, כך מן השמים מרחמים על אותו אדם ומתכוונים לעוזרו שיחיה ולא ימות.
גדולה צדקה, שמאריכה ימיו של אדם, שנאמר 'כי היא חייך ואורך ימיך'. ומביאה הצדקה את האדם לחיי העולם הבא.
גדולה צדקה שהיא ממהרת את ימות המשיח והגאולה, שנאמר 'שמרו משפט ועשו צדקה, כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות'.
אהבת חסד, ענין צדקה, פרק יז

יש בני אדם שנמנעים מלהלוות ממון לחבריהם מחמת מידת צרות עין שיש בהם, שעינם צרה מלהנות אחרים מנכסיהם, וזו מידה גרועה עד מאד, כי היא גורמת לאדם להימנע מצדקה וגמילות חסדים, וגם מונע את עצמו על ידי זה ממידת החמלה והרחמים, ואוטם אוזנו מזעקת דל.
ובדרך כלל, אדם שהוא צר עין - נמנע לגמרי ממידת הרחמים, וכל כוחו הוא רק להרבות נכסים לעצמו, ולא יעשה שום דבר לתועלת חברו, אם לא שתהיה לו מכך טובה. וכבר כתבו הראשונים, כי מידת הקמצנות היא מחיצה של ברזל המפסיקה בין האדם לבין הברכה, ועל ידי זה מסיר מעל עצמו רחמי שמים, כמו שאמרו חז"ל, כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים, וכל שאינו מרחם על הבריות אין מרחמים עליו מן השמים.
אהבת חסד - , ענין גמילות חסדים, פרק י

ועתה, שמע כמה גדולה חשיבות הנדיבות ובעלי הצדקה, שנאמר 'צדקה תרומם גוי'. בוא וראה כמה גדול כוחה של צדקה, שהיא נתונה בימינו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר 'צדק מלאה ימינך'.
גדולה צדקה, שבה נשתבח הקדוש ברוך הוא בשעה שעתיד להביא תשועה לישראל, שנאמר 'אני מדבר בצדקה, רב להושיע'.
גדולה צדקה, שמנחלת כבוד וחיים לעושיה, שנאמר 'רודף צדקה וחסד, ימצא חיים צדקה וכבוד', שהקדוש ברוך הוא ממציא לו מעות כדי לעשות מהן צדקה לבני אדם המהוגנים, לעשות להן צדקה כדי לקבל מהן שכר.
אורחות צדיקים, שער הנדיבות

אמר החכם: מידת הנדיבות תלויה בהרגל, כי אין האדם נקרא 'נדיב' עד שיהא רגיל בכל עת ובכל שעה להתנדב כפי יכולתו. כי אדם שנותן לאדם אחד אלף זהובים בבת אחת, אינו נדיב כמי שנותן אלף זהובים באלף פעמים, כל זהוב וזהוב למי שראוי לו. כי אותו שנותן אלף זהובים בבת אחת, נתעוררה דעתו להתנדב, ואחר כך פסקה ממנו. וכן לעניין השכר: אין שכר למי שפדה שבוי אחד במאה דינרים, כמו מי שפדה עשרה שבויים, או השלים לעשרה עניים חסרונם במאה דינרים, כל אחד בעשרה דינרים. ועל זה אמרו רבותינו באבות (ג טו): הכל לפי 'רוב' המעשה, כלומר לפי ריבוי המעשים, ולא אמרו: 'לפי גודל המעשה'.
אורחות צדיקים, שער הנדיבות

כאשר עושה האדם צדקה, יעשה חסד עם הצדקה, כגון שיקנה באותם המעות דבר הצריך לעני, שלא יצטרך העני לטרוח, ואף העשיר יקנהו בזול יותר מן העני. וידקדק העשיר שיתן לו בשעה שהעני צריך לכך, ובזה עושה עמו חסד. ועל זה אמר הנביא (הושע י יב): 'זִרעו לכם לצדקה, קצרו לפי חסד'. פירוש: השכר הולך אחר החסד.
אורחות צדיקים, שער הנדיבות

יש שלשה מיני נדיבות: א. נדיב בממון, ב. נדיב בגוף, ג. נדיב בחכמה. ושלשה מעלות אלו היו באברהם אבינו: היה נדיב בממון, שנאמר 'ויטע אשל' להכנסת אורחים. היה נדיב בגופו, שהציל את לוט בן אחיו ונלחם עבורו. היה נדיב בחכמתו, כי לימד לכל העם מהי הדרך הישרה, עד שהתגיירו, שנאמר 'ואת הנפש אשר עשו בחרן'.
ומידת הנדיבות משובחת מאד, מפני שבה האדם מתכבד, כמו שנאמר במשלי (יט ו) 'רבים יחלו פני נדיב', ודבריו נשמעים כשהוא מוכיח בני האדם לשוב לעבודת הבורא יתברך. ואם הוא צריך לעזרה - הכל יעזרוהו, והכל בשלום עמו.
אורחות צדיקים, שער הנדיבות

אמרו חז"ל, כל המעלים עיניו מן הצדקה, כאילו עובד עבודה זרה. ונקרא 'בליעל', 'רשע', 'אכזרי' ו'חוטא'.
והנותן צדקה לעניים בסבר פנים רעות, איבד זכותו, ואפילו שנותן הרבה, ועובר על 'אל ירע בעיניך בתתך לו' (דברים טו י). וטוב ממנו הנותן פרוטה בסבר פנים יפות לעני. וטוב שיתן לעני לפני שהלה יבקש ממנו. וטוב שיתן בסתר, שנאמר (משלי כא יד) 'מתן בסתר יכפה אף'. וראוי לתת באופן שלא ידע המקבל ממי קיבל, ולא יידע הנותן למי נתן.
אורחות צדיקים, שער הנדיבות

וצריך נדיב הלב שלא לפזר לריק, ושלא לרדוף אחר תאוות המביאות כל רע. אך ידקדק להיות וותרן לעניים הטובים, להלבישם ולהאכילם מן המיטב, ויהיה שכרו טוב הצפון בעדו, אשר 'עין לא ראתה אלקים זולתך, יעשה למחכה לו'.
אורחות צדיקים, שער הנדיבות

פנויאחד מעיקרי הדת הוא האמונה של האדם בתחיית המתים לעתיד לבוא. אמנם, מלבד האמונה הכללית שתהיה תחיית המתים, תלוי בכל אדם ואדם לפי מעשיו, אם אכן יהיה זכאי לכך שיקום בעצמו לתחיה, ולא בקלות ישיג האדם דבר זה, אלא בזכויות גדולות ורחמים מרובים. והזכות לכך, גילו לנו חז"ל, היא על ידי לימוד התורה, שנאמר 'טל אורות טליך', ופירשו חז"ל מי שיש בידו אור תורה, אור תורה מחייהו לעתיד לבוא, ומי שאין בידו אור תורה, אין מה שיחייה אותו לעתיד לבוא.

והנה התלמידי חכמים העוסקים בתורה כל ימיהם, בודאי יש להם אור תורה. אך המון העם שמפני כמה סיבות אינם יכולים להשיג בעצמם אור תורה, גילו לנו חז"ל שיוכלו להשיג את הדרגה והמעלה של אור התורה על ידי שיחזיקו בידם של לומדי התורה ויתמכו בהם, וכמו שיששכר וזבולון עשו ביניהם, שיששכר היה עוסק בתורה, וזבולון היה עוסק במסחר ומפרנס את יששכר, ועל ידי זה היה לו חלק בתורתו.
החפץ חיים, מכתבי החפץ חיים מכתב מז

אמרו חז"ל, כל מה שהאדם 'גוזז' מעמלו ונותן לעמלי תורה בעולם הזה, לטובתו הוא עושה, ומתרבה לו עושרו בעולם הזה, ויש לו שכר טוב לעולם הבא. ולא זו בלבד, אלא שחברו הלומד תורה נקרא על שמו, ויש לו חלק בשכר תורתו. ונאמר 'שמח זבולון בצאתך ויששכר באהלך', ואף על פי שיששכר גדול מזבולון, מכל מקום כיון שהיה זבולון פורש מהישוב ועוסק בסחורה ונותן חלקו ליששכר כדי שיוכל לעסוק בתורה, לפיכך נקרא הפסוק על שמו, והקדימוהו ליששכר.
ליקוטי חפץ חיים, מאמרים ומכתבים / מאמר 'מחזיקי התורה'

הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹקֶיךָ
מיכה,, פרק ו' פסוק ח'

והוא הענין שאמרו עליו חז"ל, 'כל המביא דורון לתלמיד חכם, כאילו הקריב בכורים'. וכן אמרו 'ימלא גרונם של ת"ח יין', במקום נסכים, ואין הדבר הזה שיהיו הת"ח להוטים אחרי האכילה והשתיה ח"ו, שימלאו גרונם כמלעיט את הגרגרן, אלא הענין הוא לפי הכונה שזכרתי, כי הת"ח הקדושים בדרכיהם ובכל מעשיהם הנה הם ממש כמקדש וכמזבח, מפני שהשכינה שורה עליהם כמו שהיתה שורה במקדש ממש, והנה הנקרב להם כנקרב על גבי המזבח, ומילוי גרונם תחת מילוי הספלים (ספלים שהיו על גבי המזבח שהיו מנסכים לתוכם יין).

ועל דרך זה כל תשמיש שישתמשו מדברי העולם - אחרי היותם כבר דבוקים לקדושתו יתברך - הנה עילוי ויתרון הוא לדבר ההוא, שזכה להיות תשמיש לצדיק, וכבר הזכירו חז"ל בענין אבני המקום שלקח יעקב ושם מראשותיו 'אמר רבי יצחק, מלמד שנתקבצו כולן, והיתה כל אחת אומרת עלי יניח צדיק ראשו'.
מסילת ישרים, פרק עשרים וששה - בביאור מידת הקדושה

חלקי החסידות הראשונים, שלשה: הא\' במעשה, הב' באופן העשיה, הג' בכונה. החלק הא', במעשה, אף הוא יתחלק לב' חלקים: הא', במה שבין אדם למקום, והב', במה שבין אדם לחבירו...

החלק השני שבא' הוא במה שבין אדם לחבירו, וענינו גודל ההטבה שיהיה האדם לעולם מטיב לבריות ולא מריע להם, וזה בגוף, בממון, ובנפש:

בגוף, שיהיה משתדל לעזור כל אדם במה שיוכל ויקל משאם מעליהם, והוא מה ששנינו (אבות פ"ו): ונושא בעול עם חבירו ואם מגיע לחבירו איזה נזק בגופו, והוא יוכל למנוע אותו או להסירו, יטרח כדי לעשותו.

בממון, לסייעו באשר תשיג ידו, ולמנוע ממנו הנזקין בכל מה שיוכל, כל שכן שירחיק הוא כל מיני נזקין שיכולים לבוא מחמתו, בין ליחיד בין לרבים, ואפילו שעתה מיד אין היזקן מצוי כיון שיכול לבוא לידי כך יסירם ויעבירם, ואז"ל (אבות פ"ב): יהי ממון חבירך חביב עליך כשלך.

בנפש, שישתדל לעשות לחבירו כל קורת רוח שיש בידו, בין בעניני הכבוד, בין בכל שאר הענינים, כל מה שהוא יודע שאם יעשהו לחבירו הוא מקבל נחת רוח ממנו, מצות חסידות הוא לעשותו, כל שכן שלא יצערנו בשום מיני צער כלל, יהיה באיזה אופן שיהיה. וכלל כל זה הוא גמילות חסדים אשר הפליגו חז"ל בשבחה ובחובתינו בה, ובכלל זה רדיפת השלום שהוא ההטבה הכללית בין כל אדם לחבירו.
מסילת ישרים, פרק יט

ומצוה זו שייכת אף בעשירים גדולים, כגון עשיר שהוא במקום שאין מכירים אותו וצריך ללוות, ואפילו בעשיר שהוא בעירו ובמקום מכיריו - פעמים שיצטרך מפני חולי או מפני שום מקרה אחר לדבר אחד שהוא בידך ולא ימצא ממנו במקום אחר, גם זה בכלל מצות הצדקה, כי התורה תבחר לעולם בגמילות חסדים, ותצוה אותנו להשלים רצון הנבראים בני ברית באשר תשיג ידנו.
ספר החינוך, מצוה תעט - מצות צדקה

וכלל הענין, שכל המהנה את חבירו, בין ממון בין במאכל או בשאר צרכיו, או אפילו בדיבורים טובים, דברי נחומים, הרי זה בכלל מצות הצדקה, ושכרו הרבה מאד.
ספר החינוך, מצוה תעט - מצות צדקה

ואמרו חז"ל שאין שום אדם בא לעניות לעולם בשביל רבוי הצדקה שיעשה, שנאמר 'והיה מעשה הצדקה שלום'. ואין ישראל נגאלין אלא בזכות הצדקה, שנאמר 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה'.
ספר החינוך, מצוה תעט - מצות צדקה

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, באנשים ובנשים, והעובר על זה ולא עשה צדקה בעת שביקשו ממנו אותה, או שראה שיש צורך בדבר ויש לו יכולת לתת צדקה, ולא נתן, ביטל עשה זה.
ספר החינוך, מצוה תעט - מצות צדקה

וכלול במצוה זו, כפי שצריך כל אדם להבין, שיש לסעוד ולהיטיב עם כל המשתדלים תמיד בחכמת התורה, כי הם המעמידים דת האמת ומחזקים האמונה, מרבים שלום בעולם, ואוהבים הבריות, שאין להם פנאי לשוטט בחוצות אחר מחייתם הנה והנה, על כן המרחם עליהם ומבקש תועלתם - ירוחם מן השמים, וחלק כחלק יאכל עמהם לעולם הבא.
ספר החינוך, מצוה תנ - שלא לעזוב הלוי מלתן לו מתנותיו

מצוות עשה לעשות צדקה עם הצריך אליה בשמחה ובטוב לבב. כלומר, שנתן מממוננו למי שיחסר לו, ולחזק העני בכל מה שצריך למחיתו בכל יכלתנו, ועל זה נאמר 'פתח תפתח את ידך לו'. ודרשו חז"ל מכפילות הלשון 'פתח תפתח' שצריך לעשות כן אפילו כמה פעמים.

ספר החינוך, מצוה תעט - מצות צדקה

מדיני המצוה. מה שאמרו חז"ל שעקר מצוה זו לתן הצדקה ליד גבאי צדקה שיתננה למי שצריך לה, כי אם יתן האדם את הצדקה בעצמו לעני - יתבייש ממנו המקבל בכל עת שיראנו, ועל ידי שנותן לגבאי ואינו יודע למי נתן אינו מתבייש ממנו, וגם הנותן לא יבישנו עליה לעולם, שזה אינו יודע למי נותנה, וזה אינו יודע ממי מקבלה.
ספר החינוך, מצוה תעט - מצות צדקה

וכן כשבא להוציא מעותיו בדבר מצוה, יבחר את המצוה היותר חשובה לפני ה' וליתן את מעותיו לדבר היותר טוב והיותר הכרחי... שהגדולה שבצדקות היא להיות מחזיק ביד לומדי התורה, עץ חיים היא למחזיקים בה, ואין לך מידה טובה הימנה.
פלא יועץ, בוחר

מובא בגמרא (ירושלמי שקלים) על אדם שהשתבח בבתי כנסיות שבנו אבותיו והשקיעו בהם הרבה ממון, ואמר לו רבי הושעיא שלא טוב עשו שהשקיעו ממון בבניית בתי כנסיות, כי היה ראוי להם לתת את הממון ללומדי תורה.
פלא יועץ, ערך בוחר, ב

ומצות משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים שולחים ונותנים כדי לשמח לב אמללים ולהחיות לב נדכאים, ולהרבות אהבה ואחוה שלום ורעות. ומצות צדקה ביום הזה היא העולה על שאר ימים, שנלוה עמה גם מצות מתנות לאביונים. ולפי סודן של דברים בחנוכה ופורים ראוי להרבות בצדקה עם עמלי תורה.
פלא יועץ, פורים

מעלה גדולה יש למי שעושה מעשיו הטובים בסתר, ובפרט בענין הצדקה, כדכתיב 'מתן בסתר יכפה אף', וכבר פירשו הראשונים על הפסוק 'איש כמתנת ידו כברכת ה' אלקיך אשר נתן לך', שכמו שהברכה שורה בדבר הסמוי מן העין, כך המתנה לעני צריכה להיות סמויה מן העין.
פלא יועץ, סתר

כדי להיות כמו 'יששכר וזבולון' שנוטל העשיר בעולם הבא חלק שוה עם התלמיד חכם, צריך לספק לתלמיד חכם די מחסורו אשר יחסר לו באפן שלא תהיה לו שום טירדה, ויותר טוב להחזיק ביד תלמיד חכם אחד ולתת לו כל מחסורו, מלהחזיק ישיבה של עשרה תלמידי חכמים וליתן להם דבר מועט, כי בנתינה זו אינו נוטל עמהם חלק שוה, ואילו כשתומך בתלמיד חכם אחד ונותן לו כל מחסורו, חולק עמו שוה בשוה.
פלא יועץ, חיזוק, ב

על העושה חיזוק ללומדי התורה נאמר 'עץ חיים היא למחזיקים בה', וידוע מאמר חז''ל שהקדימה התורה את זבולון ליששכר, לפי שזבולון היה מחזיק ותומך ביששכר שיוכל ללמוד תורה, וגדול המְעַשֵׂה [-גורם לאחר לעשות] יותר מן העושה. ואמרו שהתומך בלומדי תורה, חולק עימו את שכרו לעולם הבא שוה בשוה. מי ראה כזאת ומי שמע כאלה ולא יעשה זאת איפוא, ליתן כסף - שהוא דבר שאין בו ממש, הבל הבלים - לקנות מעדנים לנפשו וחלק טוב לעולם הבא, שיהיה חלקו כמו התלמידי חכמים אשר אין להם מנוחה בעולם הזה ולא יתנו שינה לעיניהם, וחיי צער יחיו על התורה, והעשיר טוב לב משתה תמיד ועל ידי תמיכתו בלומדי התורה הוא נחשב כאילו יושב ולומד כמו התלמיד חכם, ונוטל חלק כמוהו בעולם הבא. מי האיש אשר חננו ה' עושר ולא יעשה זאת, פתי וסכל יקרא, כי זה דומה למוצא לקנות מרגלית ואבן יקרה בעד פרוטה, ואינו רוצה לקנות, אין לך כסיל ובער גדול מזה. ומה יענו ליום פקודה אותם עשירים אשר אין להם פנאי ללמוד כלל, ומוציאים כמה וכמה הוצאות ממון בדברים קטנים של מה בכך, ואין נותנים לב לעשות זאת ולהחזיק ביד לומדי התורה, תכסם בושה וכלימה.
פלא יועץ, חיזוק, א

זוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, שאם חננו ה' עושר ונכסים יותר מכדי צורך פרנסתו, יפריש חלק מנכסיו כברכת ה' אשר נתן לו, או אם הוא נוהג מנהג טוב להפריש מעשר מאשר מרויח, חלק מממון זה יהיה מונח אצלו להלוותו הלואות חן וחסד, וזה יהיה קרן קיימת לעשות בו מצוה זו כל ימי חייו, ויועיל לו דבר זה, כי אף אחרי מותו לא יהיה חופשי מן המצוות ותהי צדקתו עומדת לעד ותלך צדקתו לפניו ולאחריו.
פלא יועץ, הלוואה, ב

וכן כשבא להוציא מעותיו בדבר מצוה, יבחר את המצוה היותר חשובה לפני ה' וליתן את מעותיו לדבר היותר טוב והיותר הכרחי...
רק את זה צריך שיהא מבין מדעתו, שהגדולה שבצדקות היא להיות מחזיק ביד לומדי התורה, עץ חיים היא למחזיקים בה, ואין לך מידה טובה הימנה.
פלא יועץ, ערך בוחר

אמר במשלי 'רודף צדקה וחסד ימצא חיים'. וענין 'רודף' האמור כאן, היינו שאף שכביכול המצוה 'בורחת' ממנו, הוא רודף אחריה לקיימה. וכגון שרוצה לתת מצדקה לאדם הצריך לכך, והלה אינו רוצה ליטול, צריך האדם לרדוף אחריו לתת לו צדקה בלי ידיעתו, כגון למכור לו בזול, או להניח מעות במקום שהוא עתיד לעבור שם וימצאם, או יניח לו בתוך כיסו בלי ידיעתו, או יתן לבני ביתו את צרכי הבית, וכיוצא בזה. ועיקר מצוות צדקה היא עם אדם כזה, שצריך להשכיל ולהתבונן כיצד לסייע לו, וכמו שנאמר 'אשרי משכיל אל דל'.
פלא יועץ, רדיפה, א

והנה הצדקה המעולה ביותר היא כשנותן צדקה ואינו יודע למי נותן, והמקבל אינו יודע ממי מקבל, באופן שלא יתבייש העני, ועושה מצוה לשמה שאינו מצפה שיחזיקו לו טובה, ובכלל זה, הנותן לקופה של צדקה. אמנם נראה שאם חושש שיחשדוהו וידברו עליו דברים רעים, שאינו נותן צדקה כראוי לו, אזי אם נותן מתנה לחברו, מצוה להודיעו, כדי להרבות האהבה ואחוה שלום ורעות, ומשום והייתם נקיים מה' ומישראל, וזה כל האדם, שיהיו כל מעשיו לשם שמים.
ובכלל צדקה בסתר הוא, לקנות מהעני ביוקר, כמו שהוא מבקש, ולמכור לו בזול, ולשוכרו לעבודה ולשלם לו יותר מן הראוי, לשם צדקה.
ובאמת, יצר הממון הוא קשה כברזל, לכן יתגבר האדם ויעשה צדקה כראוי לו, והכל לפי רב אהבתו לבוראו, 'אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה' הרי יהיו המפריעים כאין נגדו, ומה גם ביודעו ובהאמינו בתורתנו הקדושה ודברי חז"ל, שהשם ישלם כפלי כפלים, ולעולם אין אדם נעשה עני מחמת הצדקה, ואין דבר רע ולא הזק נגלל בשביל הצדקה, שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום.
פלא יועץ, צדקה, ה

כשנותן האדם צדקה לעניי עירו, צריך להבחין איזהו עני הגון צנוע ומעולה, ועני חשוב בן טובים, להם יפתח ידו ביותר, כי לפי חשיבות האדם יגדל ערכה של צדקה, ועל כל פנים לא יפחת מליתן לכל שואל ולכל עני, כמידת הקב"ה, שנותן לחם לכל בשר ורחמיו על כל מעשיו, ובמדה שמודד מודדין לו מן השמים, שאין מדקדקין עמו. ואסור להחזיר ריקם את העני שביקש צדקה, שנאמר 'אל ישוב דך נכלם'.
וכן ערך הצדקה הוא לפי מחסורו ודוחקו וצערו של המקבל, וכגון בערבי ימים טובים, או בנשואי בניו ובנותיו, שאז ההוצאה מרובה, והדוחק גדול, ובפרט בנשואי הבנות, הרי הוא כפדיון שבויים, והמרחם ירחמו עליו מן השמים.
פלא יועץ, צדקה, ד

והנה בענין הצדקה יש כללים מפורשים בדברי חז"ל, והם אמרו 'חייך קודמין', 'ענייך קודמין', 'עניי עירך קודמין', ולכן אין ראוי לאדם לצמצם הרבה מאד בהוצאת הבית שלא מדעת אנשי הבית כדי לתן צדקה, לפי שאנשי ביתו קודמים.
ובכלל אומרם ''חייך קודמין'' הוא, שימכור אדם קרקעות ומטלטלין שיש לו, ויכלכל את שיבתו, ויטול חלק בראש לשלוח לעולם הבא מעדנים לנפשו, ואל יחוש כל כך על בניו להניח להם כל חילו, כי אדם קרוב אצל עצמו וחייו קודמים. ואם גיבור בארץ יהיה זרעו, דור ישרים יבורך, ואם ירחיב השם את גבולו, אז פתוח יפתח את ידו כברכת השם אשר נתן לו. אבל אם קצור קצרה ידו, חייו וחיי בני ביתו קודמים לכל אדם. ומה גם אם יש לו חובות ואינו פורע ומרבה בצדקה - לא לרצון יהיה. על כל פנים אין אדם יכול להיפטר לגמרי ממצוות צדקה, אפילו עני המתפרנס מן הצדקה יתן פרוטה לצדקה בכל יום קודם תפילה, שנאמר 'אני בצדק אחזה פניך'.
פלא יועץ, צדקה, ב

אין לשער עד היכן מגיע כוחה של מצוות צדקה, ולפי גודלה וטובה של מצוה זו - כך יצרו של אדם מתגבר עליו, ומקשה את לבו שלא יעשה כפי כוחו. ועל כגון זה אמרו חז"ל 'אדם ניכר בכיסו', כי יצר חיבת הממון רב מאד, אשרי המתגבר עליו מידי יום יום וניצול הימנו, מה רב טובו ומה טוב חלקו ומה נעים גורלו בעולם הזה ובעולם הבא, הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד. ואף שהכל יודעים זאת, יצר לב האדם מתעה אותו, ומראה לו כאילו כבר קיים מצוה זו כראוי, וכבר יצא ידי חובתו, ושחייו קודמין, ושהוא עושה צדקה בכל עת במה שזן בניו ובנותיו הקטנים והגדולים. אבל מי שהוא צדיק, יבחן אם מביא כדי מעשר לצדקה, ומה שזן את בניו ובנותיו אינו עולה לחשבון הצדקה אלא למי ששעתו דחוקה מאד, כמבואר בפוסקים.
פלא יועץ, צדקה, א

מצות הלואה אינה רק במעות, אלא גם בסחורה, אם נותן לו בהקפה ואינו מוסיף על דמי המקח מחמת שמוכר לו בהקפה, הרי הוא מקיים מצוה, ועולם חסד יבנה. ומאחר שדרך בני אדם לתת סחורה בהקפה לכל אחד, אין זה קשה כל כך כמו הלואת ממון, ובקלות יוכל האדם לקיים מצוה גדולה זו, שנאמר 'כי ימוך אחיך ומטה ידו והחזקת בו', ומצוה זו של החזקת האדם לפני שתמוט ידו היא הגדולה שבצדקות, ויתן לו בפחות ממה שמוכר לאחרים כדי שישאר לו מקום להרויח, ויכול להיות סיבה שיתפרנס בכבוד מיגיע כפיו, על כגון זה נאמר 'רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד'.
פלא יועץ, הלוואה, ד

ובכלל "עניי עירך" הוא ליתן לתלמידי חכמים, שהרי אמרו חז"ל 'תלמיד חכם, הכל כקרוביו'. וידוע מעלת המהנה תלמיד חכם מנכסיו, וכמאמר חז"ל, אם בקשת לעשות צדקה, עשה אותה עם עמלי תורה. ובכך מקיים הוא כמה מצוות: צדקה, מחזיק ביד לומדי תורה, מכבד התורה ולומדיה, מביא דורון לתלמיד חכם, שהוא כמקריב בכורים, עושה צדקה עם בני אדם המהוגנים. ומה מאד גדול שכרו, כמבואר בדברי חז"ל שגדול המסייע לחבירו ללמוד, עד שהקדים הכתוב את זבולון ליששכר, ועתיד הקדוש ברוך הוא לעשות צל וחופה לבעלי מצוות אצל בעלי תורה.
ועוד טעם לעשות צדקה עם תלמיד חכם עני, כי גדול צרכו של תלמיד חכם משאר אדם, שאינו מחזר על הפתחים, ואין דרכם ואינו לפי כבודם להתבזות בבלויי הסחבות, וצריך לתת להם די מחסורם כדי שלא יהיו טרודים ותהיה משנתם שלמה ועבודתם תמה, באפן שאשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה, עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר. ורבו מעלותיו של המחזיק ביד לומדי התורה ומהנה תלמיד חכם מנכסיו, כמפורש בדברי חז"ל.
פלא יועץ, , צדקה, ג

לשון 'מתנות עניים' יובן על דרך מה שאמרו בזוהר, כי 'מתנה' ייחשב מה שמזמין הקדוש ברוך הוא לעשיר את העני. והנה ה' יתברך 'משתמש' בכלים שבורים, ולב נשבר של העני - הוא יקר מאד למעלה, נמצא, כי מכלי תשמישו ה' יתברך נותן לו לעשיר, למתנה.
פניני נפש החיים, רוח חיים ה, ה

ירא שמים, שאינו עוסק כלל בפרנסה, רק בתורה תמיד, ומטיל עצמו על הציבור שיספיקו לו, אם כן שכר תורתו - לא לו לבדו יהיה, כי גם למחזיקים אותו בקיום חיותו יש להם חלק ושכר טוב בעמלו, כענין יששכר וזבולון
רוח החיים, ב, ד

הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קָרוֹב לְשַׁוְעַת עֲנִיִּים שֶׁנֶּאֱמַר שַׁוְעַת עֲנִיִּים אַתָּה תִשְׁמַע. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְהִזָּהֵר בְּצַעֲקָתָם שֶׁהֲרֵי בְּרִית כְּרוּתָה לָהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב כו) "וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי"
רמבם, משנה תורה, מתנות עניים י, ג

מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו. שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים. שהמשמח לב האמללים האלו דומה לשכינה שנאמר להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים.
רמבם, מגילה ב, יז

וְכָל הַמַּאֲכִיל וּמַשְׁקֶה עֲנִיִּים וִיתוֹמִים עַל שֻׁלְחָנוֹ הֲרֵי זֶה קוֹרֵא אֶל ה' וְיַעֲנֵהוּ וּמִתְעַנֵּג שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נח ט) "אָז תִּקְרָא וַה' יַעֲנֶה"
רמבם, משנה תורה, מתנות עניים י, טז

גְּדוֹלֵי הַחֲכָמִים הָיוּ נוֹתְנִין פְּרוּטָה לְעָנִי קֹדֶם כָּל תְּפִלָּה וְאַחַר כָּךְ מִתְפַּלְּלִין שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים יז טו) "אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ"
רמבם, משנה תורה, מתנות עניים י, טו

הַכּוֹפֶה אֲחֵרִים לִתֵּן צְדָקָה וּמְעַשֶּׂה אוֹתָן שְׂכָרוֹ גָּדוֹל מִשְּׂכַר הַנּוֹתֵן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לב יז) "וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם". וְעַל גַּבָּאֵי צְדָקָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם אוֹמֵר (דניאל יב ג) "וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים"
רמבם, משנה תורה, מתנות עניים י, ו

שָׁאַל הֶעָנִי מִמְּךָ וְאֵין בְּיָדְךָ כְּלוּם לִתֵּן לוֹ פַּיְּסֵהוּ בִּדְבָרִים. וְאָסוּר לִגְעֹר בְּעָנִי אוֹ לְהַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ עָלָיו בִּצְעָקָה. מִפְּנֵי שֶׁלִּבּוֹ נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּא וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר (תהילים נא יט) "לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה". וְאוֹמֵר (ישעיה נז טו) "לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים".
רמבם, משנה תורה, מתנות עניים י, ה

כָּל הַנּוֹתֵן צְדָקָה לְעָנִי בְּסֵבֶר פָּנִים רָעוֹת וּפָנָיו כְּבוּשׁוֹת בַּקַּרְקַע אֲפִלּוּ נָתַן לוֹ אֶלֶף זְהוּבִים אִבֵּד זְכוּתוֹ וְהִפְסִידָהּ. אֶלָּא נוֹתֵן לוֹ בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת וּבְשִׂמְחָה וּמִתְאוֹנֵן עִמּוֹ עַל צָרָתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (איוב ל כה) "אִם לֹא בָכִיתִי לִקְשֵׁה יוֹם עָגְמָה נַפְשִׁי לָאֶבְיוֹן". וּמְדַבֵּר לוֹ דִּבְרֵי תַּחֲנוּנִים וְנִחוּמִים שֶׁנֶּאֱמַר (איוב כט יג) "וְלֵב אַלְמָנָה אַרְנִן"
רמבם, משנה תורה, מתנות עניים י, ד

כָּל הַמְרַחֵם מְרַחֲמִין עָלָיו שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג יח) "וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ".
רמבם, משנה תורה, מתנות עניים י, ב

לְעוֹלָם אֵין אָדָם מַעֲנִי מִן הַצְּדָקָה וְאֵין דָּבָר רַע וְלֹא הֶזֵּק נִגְלָל בִּשְׁבִיל הַצְּדָקָה שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לב יז) "וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם."
רמבם, משנה תורה, מתנות עניים י, ב

וְאֵין יִשְׂרָאֵל נִגְאָלִין אֶלָּא בִּצְדָקָה שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה א כז) "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה"

רמבם, משנה תורה, מתנות עניים י, א

וְאֵין כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל מִתְכּוֹנֵן וְדַת הָאֱמֶת עוֹמֶדֶת אֶלָּא בִּצְדָקָה שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נד יד) "בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי".

רמבם, משנה תורה, מתנות עניים י, א

חַיָּבִין אָנוּ לְהִזָּהֵר בְּמִצְוַת צְדָקָה יוֹתֵר מִכָּל מִצְוֹת עֲשֵׂה. שֶׁהַצְּדָקָה סִימָן לַצַּדִּיק זֶרַע אַבְרָהָם אָבִינוּ שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יח יט) "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו" (בראשית יח יט) "לַעֲשׂוֹת צְדָקָה".
רמבם, משנה תורה, מתנות עניים י, א

שְׁמוֹנֶה מַעֲלוֹת יֵשׁ בַּצְּדָקָה זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ.

מַעֲלָה גְּדוֹלָה שֶׁאֵין לְמַעְלָה מִמֶּנָּה זֶה הַמַּחֲזִיק בְּיַד יִשְׂרָאֵל שֶׁמָּךְ וְנוֹתֵן לוֹ מַתָּנָה אוֹ הַלְוָאָה אוֹ עוֹשֶׂה עִמּוֹ שֻׁתָּפוּת אוֹ מַמְצִיא לוֹ מְלָאכָה כְּדֵי לְחַזֵּק אֶת יָדוֹ עַד שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת לִשְׁאל. וְעַל זֶה נֶאֱמַר (ויקרא כה-לה) "וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ" כְּלוֹמַר הַחֲזֵק בּוֹ עַד שֶׁלֹּא יִפּל וְיִצְטָרֵךְ:

פָּחוֹת מִזֶּה הַנּוֹתֵן צְדָקָה לָעֲנִיִּים וְלֹא יָדַע לְמִי נָתַן וְלֹא יָדַע הֶעָנִי מִמִּי לָקַח. שֶׁהֲרֵי זוֹ מִצְוָה לִשְׁמָהּ. כְּגוֹן לִשְׁכַּת חֲשָׁאִים שֶׁהָיְתָה בַּמִּקְדָּשׁ. שֶׁהָיוּ הַצַּדִּיקִים נוֹתְנִין בָּהּ בַּחֲשַׁאי וְהָעֲנִיִּים בְּנֵי טוֹבִים מִתְפַּרְנְסִין מִמֶּנָּה בַּחֲשַׁאי. וְקָרוֹב לָזֶה הַנּוֹתֵן לְתוֹךְ קֻפָּה שֶׁל צְדָקָה. וְלֹא יִתֵּן אָדָם לְתוֹךְ קֻפָּה שֶׁל צְדָקָה אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדֵעַ שֶׁהַמְמֻנֶּה נֶאֱמָן וְחָכָם וְיוֹדֵעַ לְהַנְהִיג כַּשּׁוּרָה כְּרַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן תְּרַדְיוֹן:

פָּחוֹת מִזֶּה שֶׁיֵּדַע הַנּוֹתֵן לְמִי יִתֵּן וְלֹא יֵדַע הֶעָנִי מִמִּי לָקַח. כְּגוֹן גְּדוֹלֵי הַחֲכָמִים שֶׁהָיוּ הוֹלְכִין בַּסֵּתֶר וּמַשְׁלִיכִין הַמָּעוֹת בְּפִתְחֵי הָעֲנִיִּים. וְכָזֶה רָאוּי לַעֲשׂוֹת וּמַעֲלָה טוֹבָה הִיא אִם אֵין הַמְמֻנִּין בִּצְדָקָה נוֹהֲגִין כַּשּׁוּרָה:

פָּחוֹת מִזֶּה שֶׁיֵּדַע הֶעָנִי מִמִּי נָטַל וְלֹא יֵדַע הַנּוֹתֵן. כְּגוֹן גְּדוֹלֵי הַחֲכָמִים שֶׁהָיוּ צוֹרְרִים הַמָּעוֹת בִּסְדִינֵיהֶן וּמַפְשִׁילִין לַאֲחוֹרֵיהֶן וּבָאִין הָעֲנִיִּים וְנוֹטְלִין כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָהֶן בּוּשָׁה:

פָּחוֹת מִזֶּה שֶׁיִּתֵּן לוֹ בְּיָדוֹ קֹדֶם שֶׁיִּשְׁאַל:

פָּחוֹת מִזֶּה שֶׁיִּתֵּן לוֹ אַחַר שֶׁיִּשְׁאַל:

פָּחוֹת מִזֶּה שֶׁיִּתֵּן לוֹ פָּחוֹת מִן הָרָאוּי בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת:

רמב״ם, שמונה מעלות בצדקה, משנה תורה, מתנות עניים י, ז-יג

כל אדם מישראל, בין איש ובין אשה, חייב לתת בפורים לפחות שתי מתנות לשני עניים [לכל עני מתנה אחת], ממון או מאכלים. ומוטב להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודתו ובמשלוח מנות לרעיו, שאין שמחה גדולה ומפוארת אלא לשמח לב עניים יתומים ואלמנות, ודומה לשכינה, שנאמר 'להחיות רוח שפלים ולהשיב לב נדכאים'.
שולחן ערוך, הלכות פורים

אין מדקדקים במעות פורים, לבדוק מי עני באמת, אלא כל הפושט יד לבקש צדקה, נותנים לו
שולחן ערוך ומשנה ברורה, הלכות פורים סי' תרצד

וְזוֹכֶה גַּם כֵּן עֲבוּר זֶה לְבָנִים טוֹבִים וּקְדוֹשִׁים שֶׁיֵּצְאוּ מִמֶּנּוּ עֲבוּר זֶה. כִּדְאִיתָא בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ פָּרָשַׁת מְצֹרָע: \'\'עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר\'\' כוּ\'. מַאן \'\'תֹּמְכֶיהָ\'\'? אִלֵּין אִנּוּן דְּמַטִּילִין מְלַאי לְכִיסָן שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים (נוֹתֵן סְחוֹרָה לְתַלְמִידֵי חֲכָמִים לְהִשְׂתַּכֵּר בָּהֶם) וְכוּ\', דְּאִנּוּן דְּמַטִּילִין מְלַאי לְכִיסָן שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, אִנּוּן תָּמְכִין לְאוֹרַיְתָא מֵרֵישָׁא עַד סִיּוּמָא דְּגוּפָא, וְכָל מְהֵימָנוּתָא בֵּהּ תַּלְיָא וְאִתְּמַךְ, וְזָכֵי לִבְנִין דְּיִתַּחְזוּן לִנְבִיאֵי מְהֵימָנָא.

תרגום: \'\'עַץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר\'\' וְכוּ\'. מִי הֵם תּוֹמְכֶיהָ? אֵלּוּ הַנּוֹתְנִים מְלַאי לְכִיסָם שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁאוֹתָם הַנּוֹתְנִים מְלַאי לְכִיסָם שֶל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, הֵם תּוֹמְכִים לַתּוֹרָה מֵהָרֹאשׁ עַד סוֹף הַגּוּף, וְכָל הָאֱמוּנָה בָּזֶה תְּלוּיָה וְנִתְמֶכֶת, וְזוֹכֶה לְבָנִים הָרְאוּיִים לִנְבִיאֵי אֱמֶת.

[הג\'\'ה: וּבֶאֱמֶת כְּשֵׁם שֶׁמָּצִינוּ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קִדֵּשׁ אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי וְהִזְהִיר לִכְלַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹא לַעֲזֹב אֶת הַלֵּוִי, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: \'\'הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲזֹב אֶת הַלֵּוִי כָּל יָמֶיךָ עַל אַדְמָתֶךָ\'\'. כְּעֵין זֶה הוּא גַּם כֵּן רְצוֹן ה\' יִתְבָּרַךְ, שֶׁנַּחֲזִיק הָאֲנָשִׁים הַפּוֹרְשִׁים עַצְמָם מֵעִנְיְנֵי הָעוֹלָם כְּדֵי לַעֲבֹד אֶת הַשֵּׁם, כִּי הוּא בְּוַדַּאי עַל כָּל פָּנִים לֹא גָּרַע מִלֵּוִי לְעִנְיָן זֶה. שֶׁזֶּה לְשׁוֹן הָרַמְבַּ\'\'ם בְּהִלְכוֹת שְׁמִטָּה וְיוֹבֵל פֶּרֶק י\'\'ג: וְלָמָּה לֹא זָכָה לֵוִי בְּנַחֲלַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּבְבִזָּתָהּ עִם אֶחָיו? מִפְּנֵי שֶׁהֻבְדַּל לַעֲבֹד אֶת ה\' לְשָׁרְתוֹ וּלְהוֹרוֹת דְּרָכָיו הַיְשָׁרִים וּמִשְׁפָּטָיו הַצַּדִּיקִּים לָרַבִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: \'\'יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל\'\'. לְפִיכָךְ הֻבְדְּלוּ מִדַּרְכֵי הָעוֹלָם, לֹא עוֹרְכִין מִלְחָמָה כִּשְׁאָר יִשְׂרָאֵל וְלֹא נוֹחֲלִין וְלֹא זוֹכִין לְעַצְמָן בְּכֹחַ גּוּפָן, אֶלָּא הֵם חֵיל ה\', שֶׁנֶּאֱמַר: \'\'בָּרֵךְ ה\' חֵילוֹ\'\'. וְהוּא בָּרוּךְ הוּא זוֹכֶה לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: \'\'אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתֶךָ\'\'. וְלֹא שֵׁבֶטּ לֵוִי בִּלְבַד, אֶלָּא כָּל אִישׁ וְאִישׁ מִכָּל בָּאֵי הָעוֹלָם, שֶׁנָּדְבָה רוּחוֹ אוֹתוֹ וְהֵבִינוֹ מַדָעוֹ לְהִבָּדֵל לַעֲמֹד לִפְנֵי ה\' לְשָׁרְתוֹ וּלְעָבְדוֹ לְדֵעָה אֶת ה\' וְהוֹלֵךְ יָשָׁר, כְּמוֹ שֶׁעָשָׂהוּ הָאֱלֹהִים, וּפָרַק מֵעַל צַוָּארוֹ עֹל הַחֶשְׁבּוֹנוֹת הָרַבִּים, אֲשֶׁר בִּקִּשׁוּ בְּנֵי הָאָדָם, הֲרֵי זֶה נִתְקַדֵּשׁ קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, וְיִהְיֶה ה\' חֶלְקּוֹ וְנַחֲלָתוֹ לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, וִיזַכֶּה לוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה דָּבָר הַמַּסְפִּיק לוֹ כְּמוֹ שֶׁזִּכָּה לַכֹּהֲנִים לַלְוִיִּם. הֲרֵי דָּוִד עָלָיו הַשָּׁלוֹם אוֹמֵר: \'\'ה\' מְנָת חֶלְקִי אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי\'\'. עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ הַנֶּחְמָד].
שמירת הלשון, שער התורה, פרק ה

המחזיק בתורה ובלומדיה, מלבד שכרו הגדול לעולם הבא, גם בעולם הזה אינו נחסר כלום, כמו שאמרו במדרש על הפסוק 'כי נר מצוה ותורה אור', שפעמים הרבה האדם רוצה לעשות מצוה, והיצר הרע אומר לו 'מה לך לעשות מצוה ולחסר את נכסיך, עד שאתה נותן לאחרים תן לבניך', והיצר הטוב אומר לו ליתן לדבר מצוה, לכן נאמר 'נר מצוה', לומר לך, כשם שניתן להדליק אלף נרות מנר אחד ואין הנר הראשון נחסר כלום, כך כל מי שנותן כסף לדבר מצוה אינו מחסר את נכסיו.
שמירת הלשון, שער ג' פרק ה'

בזכות זה זוכה האדם לבנים טובים וקדושים, כמו שאמרו בזוהר הקדוש, עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר, ומי הם 'תומכיה' של התורה, אלו הנותנים סחורה לתלמידי חכמים להרויח בה.
שמירת הלשון, שער ג' פרק ה'

fdוּכְעֵין זֶה אִיתָא גַּם כֵּן בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ פָּרָשַׁת וַיְחִי. וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: אַמַּאי אַקְדִּים בְּבִרְכָּאן זְבוּלוּן לְיִשָּׂשכָר תָּדִיר, וְהָא יִשָׂשכָר אִשְׁתַּדְּלוּתֵהּ בְּאוֹרַיְתָא, וְאוֹרַיְתָא אַקְדִּים בְּכָל אֲתַר, אַמַּאי אַקְדִּים לֵהּ זְבוּלוּן בְּבִרְכָּאן? אֲבוּי אַקדִּים לֵהּ, מֹשֶה אַקְדִּים לֵהּ. אֶלָּא זְבוּלוּן זָכֵי עַל דְּאַפִּיק פִּתָּא מִפּוּמֵהּ וִיהַב לְפוּמֵהּ דְּיִשָּׂשכָר, בְּגִינֵהּ כָּךְ אַקְדִּים לֵהּ בְּבִרְכָּאן. מֵהָכָא אוֹלִיפְנָא מַאן דְּסָעֵיד לְמָרָא דְּאוֹרַיְתָא, נָטֵיל בִּרְכָּאן מֵעֵילָא וְתַתָּא, וְלֹא עוֹד אֶלָּא דְּזָכֵי לִתְרֵין פְּתוֹרָא, מַה דְּלָא זָכֵי בַּר נָשׁ אַחֲרָא. זָכֵי לְעֻתְרָא דִּיבָרֵךְ בְּהַאי עָלְמָא, וְזָכֵי לְמֶהֱוֵי לֵהּ חוּלָקָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי וְכוּ'. עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.

תרגום: מִפְּנֵי מַה הִקְדִּים בַּבְּרָכוֹת זְבֻלוּן לְיִשָּׂשכָר תָּמִיד, וַהֲרֵי יִשָׂשכָר עַסְקוֹ בַּתּוֹרָה, וְהַתּוֹרָה קוֹדֶמֶת בְּכָל מָקוֹם, וְלָמָּה הִקְדִּימוּ אֶת זְבֻלוּן בַּבְּרָכוֹת? אָבִיו הִקְדִימוֹ, מֹשֵׁה הִקְדִּימוֹ. אֶלָּא זְבֻלוּן זָכָה עַל שֶׁהוֹצִיא פַּת מִפִּיו, וְנָתַן לְפִיו שֶׁל יִשָּׂשכָר, מִשּׁוּם כָּךְ הִקְדִּימוֹ בַּבְּרָכוֹת. מִכָּאן לָמַדְנוּ, הַתּוֹמֵךְ בְּבַעַל תּוֹרָה, מְקַבֵּל בְּרָכוֹת מִלְּמַעְלָה וּמִלְּמַטָּה, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁזּוֹכֶה לִשְׁנֵי שֻׁלְחָנוֹת, מַה שֶּׁאֵין זוֹכֶה אָדָם אַחֵר. זוֹכֶה לְעֹשֶׁר, שֶׁיִּתְבָּרֵךְ בְּזֶה הָעוֹלָם, וְזוֹכֶה שֶׁיִּהְיֶה לוֹ חֵלֶק בָּעוֹלָם הַבָּא וְכוּ'.

הג''ה. (וּבָזֶה יֵשׁ לְפָרֵשׁ מַה דְּאָמַר הַכָּתוּב: ''שְׂמַח זְבוּלוּן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ''. פֵּרוּשׁ: אַף שֶׁאֵין מִדֶּרֶךְ הַסּוֹחֵר לִשְׂמֹחַ בְּעֵת צֵאתוֹ מִבֵּיתוֹ לִסְחוֹרָה, רַק אַחַר בִּיאָתוֹ לְבֵיתוֹ, פֶּן לֹא יַצְלִיחֶנּוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְיִהְיֶה עֲמָלוֹ לָרִיק, וּבִפְרָט כְּשֶׁמַּפְלִיג עַל הַיָּם, שֶׁהוּא גַּם כֵּן מְקוֹם סַכָּנָה. לְכָךְ אָמַר מֹשֶה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם: אַתָּה זְבוּלוּן תּוּכַל לִשְׂמֹחַ בְּצֵאתֶךָ לְהַפְלִיג בִּסְפִינָה (כְּפֵרוּשׁ רַשִּׁ''י שָׁם), כִּי יִשָּׂשכָר יוֹשֵׁב בְּאֹהָלֶיךָ, אֲשֶׁר יִחַדְתָּ לוֹ לְתוֹרָה וְלִתְעוּדָה, אִם כֵּן בְּוַדַּאי יַצְלִיחֲךָ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ).
שמירת הלשון, שער התורה, פרק ה

וְהִנֵּה מִכָּל מַה שֶּׁהֶעֱרַכְנוּ בְּגֹדֶל מַעֲלוֹת הַתּוֹרָה שֶׁהִיא עִקַּר הַכֹּל, נוּכַל מִמֵּילָא לְהָבִין אֶת גֹּדֶל הַחִיּוּב לְהַחֲזִיק הַתּוֹרָה שֶׁלֹּא תִּמּוֹט. וְלֹא מִבָּעֵי אוֹתָן הָאֲנָשִׁים, שֶׁהֵם טְרוּדִים בְּעִנְיְנֵי הָעוֹלָם, בְּוַדַּאי צְרִיכִין עַל כָּל פָּנִים לְהִזְדָּרֵז בָּעִנְיָן הַגָּדוֹל הַזֶּה כְּדֵי לְהִנָּצֵל מֵעֹנֶשׁ הַמַּר שֶׁל בִּטּוּל תַּלְמוּד תּוֹרָה, כְּמוֹ שֵׁכָּתַב רַבֵּנוּ יוֹנָה בְּאִגֶּרֶת הַתְּשׁוּבָה וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: הָרוֹצֶה לְהִנָּצֵל מִן הָעֹנֶשׁ הַמַּר וְהֶעָוֹן הַגָּדוֹל הַזֶּה, יִתְעַסֵּקּ בְּצָרְכֵי הַתַּלְמִידִים וְהָרַבָּנִים וְכוּ\', כְּדֵי שֶׁיַּעַמְדוּ בְּעִירוֹ וְיִהְיוּ עוֹסְקים בַּתּוֹרָה עַל יָדוֹ. וּפֵרְשׁוּ רַזַ\'\'ל בְּסִפְרִי: זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: \'\'עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ\'\', לְלוֹמְדֶיהָ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא \'\'לַמַּחֲזִיקים\'\', שֶׁהֵם מַחֲזִיקִים יְדֵי הַתַּלְמִידִים וְהָרַבָּנִים. אֶלָּא אֲפִלּוּ אוֹתָן הָאֲנָשִׁים, שֶׁהֵם בְּעַצְמָם לוֹמְדֵי הַתּוֹרָה וּמְקַיְּמֵי מִצְוֹת בְּיִשְׂרָאֵל, גַּם כֵּן חִיּוּב גָּדוֹל עֲלֵיהֶם לְהַחֲזִיק אֶת הַתּוֹרָה.
שמירת הלשון, שער התורה, פרק ה

וְאִיתָא בְּמִדְרָשׁ רַבָּה קֹהֶלֶת: ר\' מֵאִיר הֲוָה כַּתְבָן טָבָא, וַהֲוָה לָעֵי תְּלַת סַלְעִין כָּל שַׁבָּת, וַהֲוָה אָכֵיל בַּחֲדָא וּמִתְכַּסֶּה בַּחֲדָא, וּמְפַרְנֵס רַבָּנָן בַּחֲדָא וְכוּ\'.

וְאִיתָא בְּמִדְרָשׁ רַבָּה שִׁיר הַשִּׁירִים עַל הַפָּסוּק: \'\'אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי\'\'. אָמַר ר\' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל כֶּאֱגוֹז. מַה הָאֱגוֹז הַזֶּה נִגְזֶזֶת וְנֶחֱלֶפֶת, וּלְטוֹבָתָהּ הִיא גְּזוּזָה, לָמָּה? שֶׁהִיא מִתְחַלֶּפֶת כְּשֵׂעָר וּכְצִפָּרְנַיִם, שֶׁנִּגְזָזִין וְנִתְחַלְּפִין, כָּךְ, כָּל מַה שֶּׁיִּשְׂרָאֵל גּוֹזְזִין מֵעֲמָלָן וְנוֹתְנִין לַעֲמֵלֵי הַתּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, לְטוֹבָתָן הֵם גּוֹזְזִין וְנֶחֱלָפִין לָהֶם, וּמַרְבִּים לָהֶם עֹשֶר בָּעוֹלָם הַזֶּה וְשָׂכָר טוֹב לָעוֹלָם הַבָּא. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁנִּקְרָא חֲבֵרוֹ הַלּוֹמֵד עַל שְׁמוֹ, וְיֵשׁ לוֹ חֵלֶק בִּשְׂכַר תּוֹרָתוֹ, וְכִדְאִיתָא בְּסוֹטָה בְּשִׁמְעוֹן אֲחִי עֲזַרְיָה, וְכַיָּדוּעַ מֵעִנְיַן שֵׁבֶט יִשָּׂשכָר וּזְבוּלוּן, כִּדְאִיתָא בְּרַבָּה פָּרָשַׁת קְדֹשִים: רַב הוּנָא וְרַבִּי יִרְמִיָּה אָמְרוּ בְּשֵׁם ר\' חִיָּא בַּר אַבָּא: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת צֵל וְחֻפּוֹת לְבַעֲלֵי מִצְוֹת אֵצֶל בְּנֵי תּוֹרָה בְּגַן עֵדֶן, וְאִית לֵהּ ג\' קְרָיִין, חֲדָא: \'\'כִּי בְצֵל הַחָכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף\'\'. ב\': \'\'אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹאת וּבֶן אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ\'\'. וְהָדֵין: \'\'עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ\'\'. שִׁמְעוֹן אֲחִי עֲזַרְיָה אָמְרוּ מִשְּׁמוֹ, וַהֲלֹא שִׁמְעוֹן הָיָה גָּדוֹל מֵעֲזַרְיָה? אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁהָיָה עֲזַרְיָה עוֹסֵק בִּפְרַקְמַטְיָא וְנוֹתֵן בְּפִיו שֶׁל שִׁמְעוֹן, לְפִיכָךְ נִקְרָא הֲלָכָה עַל שְׁמוֹ, וְדִכְוָתֵהּ: \'\'וְלִזְבוּלוּן אָמַר, שְׂמַח זְבוּלוּן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ\'\', וַהֲלֹא יִשָּׂשכָר גָּדוֹל מִזְּבוּלוּן? אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁהָיָה זְבוּלוּן מַפְרִישׁ מִיִּשּׁוּב וְעוֹסֵק בִּפְרַקְמַטְיָא וּבָא וְנוֹתֵן לְתוֹךְ פִּיו שֶׁל יִשָּׂשכָר וְנוֹתֵן לוֹ שָׂכָר בַּעֲמָלוֹ, לְפִיכָךְ נִקְרָא הַפָּסוּק עַל שְׁמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: \'\'שְׂמַח זְבוּלוּן בְּצֵאתֶךָ\'\' וְגוֹ\'. וְגַם בָּעוֹלָם הַזֶּה אֵין נֶחְסָר לוֹ כְּלוּם מֵחֲמַת זֶה, כִּדְאִיתָא בְּמִדְרָשׁ רַבָּה פָּרָשַׁת תְּצַוֶּה עַל הַפָּסוּק: \'\'כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר\'\'. מַהוּ \'\'כִּי נֵר מִצְוָה\'\'? אֶלָּא כָּל מִי שֶׁעוֹשֶׂה מִצְוָה הוּא כְּאִלּוּ מַדְלִיק נֵר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמְחַיֶּה נַפְשׁוֹ שֶׁנִּקְּרֵאת נֵר שֶׁנֶּאֱמַר: \'\'נֵר ה\' נִשְׁמַת אָדָם\'\'. וּמַהוּ \'\'וְתוֹרָה אוֹר\'\'? אֶלָּא הַרְבֵּה פְּעָמִים שֶׁאָדָם מְחַשֵּׁב בְּלִבּוֹ לַעֲשׂוֹת מִצְוָה, וְיֵצֶר הָרָע שֶׁבְּתוֹכוֹ אוֹמֵר: מַה לְּךָ לַעֲשׂוֹת מִצְוָה וּמְחַסֵּר אֶת נְכָסֶיךָ? עַד שֶׁאַתָּה נוֹתֵן לַאֲחֵרִים תֵּן לְבָנֶיךָ. וְיֵצֶר טוֹב אוֹמֵר לוֹ: תֵּן לְמִצְוָה. רְאֵה מַה כְּתִיב: \'\'כִּי נֵר מִצְוָה\'\'. מַה נֵּר הַזֶּה כְּשֶׁהוּא דוֹלֵק, אֲפִלּוּ אֶלֶף אֲלָפִים מַדְלִיקִין הֵימֶנּוּ, אוֹרוֹ בִּמְקוֹמוֹ, כָּךְ, כָּל מִי שֶׁיִּתֵּן לְמִצְוָה, אֵינוֹ מְחַסֵּר אֶת נְכָסָיו, לְכָךְ נֶאֱמַר: \'\'כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר\'\'.
שמירת הלשון, שער התורה, פרק ה

Torah Quotes About Tzedakah

Any donation will help the needy in Israel.